צעדת המהגרים הפליטים מהונדורס לארצות הברית, יכולה לסמל את ההתרחשות הדרמטית הצפויה לאפיין את המאה ה21. שטפי מהגרים ופליטים ממוקדי טרור, מלחמות אזרחים וקריסה כלכלית – אל העולם השבע, המצוי בשיאה של פריחה כלכלית. הונדורס היא מדינה רוויית מלחמות אלימות פנימיות, שחלקן מתואר כמאבקים פוליטיים, ימין מול שמאל, כביכול. למעשה, התפתחה במדינה סוג של אנארכיה פוליטית, ריפיון ממשלי, שחיתות – תוך שליטה של קרטלי סמים הנלחמים זה בזה. החוקר ניצן דוד פוקס, תיאר את שורשיה של תופעת השתלטות ארגוני הפשע ב"משולש" הונדורס- אל סלבדור- גואטמלה, לאחר גירוש גרעין הפושעים ילידי הארצות האלה מלוס אנג'לס, בשנות ה 90 (דה מארקר, אוקטובר 2018). התדרדרות המצב הפוליטי אזרחי והתמוטטות המשילות הסדירה – הולידה את תופעת הבריחה מארצות אלה, ולא רק מהן. היעד הטבעי הראשי: לחיות ולעבוד בארצות הברית.
הפער הגדל בין העולם הרעב לעולם השבע
הגירת בני אדם איננה תופעה חדשה, ויש לה יותר ממאפיין אחד, או הגדרה אחת. הרי מדינות שלמות הוקמו על ידי מהגרים ובהן ארצות הברית, אוסטרליה, ישראל. בעוד שהמדינות המפותחות והמתפתחות מתבססות, עם משטר פוליטי זה או אחר, ומעניקות לתושביהן ואזרחיהן אפשרות של חיים נורמטיביים – מעמיק הפער בינן לבין אזורים בהן שוררת אנארכיה, חוסר תקווה, התדרדרות הביטחון האישי. על פי ארגון העבודה הבינלאומי (ILO) חיו בעולם ב 2016, 2.5 מיליארד בני אדם מתחת לקו העוני. כשמדד קו העוני הוא קצת מעל שלושה דולר שכר ממוצע ליום. אוכלוסיה זו מהווה % 36 מכלל אוכלוסיית המדינות המתפתחות העניות. על פי אותו דו"ח, כמיליארד בני אדם בעולם המודרני של המאה ה 21 סובלים מתת תזונה ורעב, כשמוקדי התופעה הן מדינות כגון: הודו, אפריקה המשוונית, בנגלהדש, מרכז ודרום אמריקה, אפגניסטן, תימן. העוני הוא רק אחד ממניעי ההגירה הפוטנציאליים אל העולם העשיר.
מעל למעגלי העוני, שכבות חברתיות רחבות, בעיקר ב"עולם השלישי", המשוועות לבניית עתיד חדש, ביסוס כלכלי, עבודה מקצועית ושאיננה מקצועית. בתוך חוסר האיזון הקיצוני מתפתח ביקוש גובר לידיים עובדות בעולם המפותח, ונוצר שוק מהגרי עבודה המבוסס ברובו על ניצול. תנועת מהגרי העבודה היא גם ליגאלית (באישור המדינות המארחות), וגם בלתי ליגאלית (ללא אישורי עבודה, ובניגוד לחוק המדינות הקולטות). על פי ארגון ה Human Rigths Watch ב 2017, 45 מיליון מתושבי האיחוד האירופי, הינם מהגרי עבודה. על פי ארגון אמנסטי ב 2015, 200 מיליון איש בעולם, חיים מחוץ לגבולות ארצותיהם, מהגרים חוקיים ושאינם חוקיים. מתוכם, על פי הארגון, 14.2 מיליון הינם פליטי מלחמות אזרחים או אסונות טבע, ו 24.5 מיליון עקורים מבתיהם, מאותן סיבות (הנתונים קודמים למרבית מלחמת האזרחים בסוריה). שנתיים לאחר מכן, ב 2017, ישנם בעולם 17.2 מיליון פליטים, ו40 מיליון עקורים, בסך הכל 65.6 מיליון בני אדם שעזבוברחו מבתיהם (יונתן קירשנבאום, דבר ראשון, יוני 2017). ב 2017, בארצות הברית לבדה, חיים כ 12 מיליון איש שהם מהגרים לא חוקיים (נתוני ה USCIS, שירותי ההגירה, 2018). מתוכם % 57 ממכסיקו, % 24 מאמריקה הלטינית, והשאר מארצות העולם האחרות. ב 2018 מנסה ארצות הברית להגיע להסכם עם ממשלת מכסיקו על מספר מוגבל של היתרי הגירה אליה (ניו יורק טיימס, מאי 2018). כל הנתונים הללו, מעידים על הפוטנציאל העצום של תנועת ההגירה מהעולם הרעב אל העולם השבע, תוך כדי התגברות הקיטוב בין שני העולמות. מתוך כ 9 מיליוני המהגרים הפליטים מסוריה, אפגניסטן וסודאן נקלטו בארצות המערב עד 2017, 189000 פליטים בלבד (נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR. בתוך התמונה הגלובלית, חלקה של ישראל הוא קטן ביותר, בין היתר בשל השלמת הגדר מול סיני ב 2012.
תנועת ההגירה במאה ה21, מושפעת ממוקדי מתיחות, טרור ואנארכיה, על אף התחזיות האופטימיות של חסידי הגלובליזציה, הסוברים שהיא תשפיע על מודרניזציה בכל פינה בעולם. תופעת דעא"ש (ארגון המדינה האסלמית) שלכאורה נדחקה בשנים 2017 – 2018, הינה סימפטומטית לעולם חדש אחר, אלים, מרסק יישויות מדיניות, ומייצר זרמי פליטים בעיקר מסוריה לכיוון טורקיה ומזרח אירופה – אל מערב אירופה. מסלול הגירת מצוקה נוסף הוא מצפון אפריקה, דרך יוון ואיטליה – אל תוך היבשת. בחודש יולי 2015 בלבד, נכנסו לאירופה כ 300000 מהגרים. רובם מסוריה ואפגניסטן. זה היה החודש בו התעוררה דעת הקהל האירופית, בעד ונגד קליטת מהגרים. סדר היום הפוליטי בארצות המתפתחות משתנה. נוצרת תופעת שנאת זרים, שנאת מהגרים – תוך כדי ניצולם ככוח עבודה זול. עולים כוחות ימין ראדיקלי בצרפת, באוסטריה, בגרמניה, ובעצם בכל מקום ביבשת. ניסיון האיחוד האירופי לייצר שיתוף פעולה בעניין קליטת מהגרים ברוח אמנת שנגן (1985), מחריף את חילוקי דעות, ופותר בעיית חלק זעום ממספר המהגרים האמיתי.
כישלון גישות אסטרטגיות ליצירת איזון בינלאומי
ישנה הקבלה כמעט מלאה בין מצב פוליטי, מצב כלכלי ורמת ביטחון הפרט לבין התארגנות זרמי המהגרים ולחצם להיקלט או לברוח לארצות המתפתחות. התופעה קשורה לא רק במלחמה של ממש, אלא ברמת המשילות, רמת הטרור, ורמת היכולת לנהל מדינה נורמטיבית. כדוגמא לכך: אפגניסטן, גם לאחר עזיבת הכוחות האמריקאים. בשנות ה 70 של המאה הקודמת, שלטה במדע המדינה תיאוריית היציבות ההגמונית של קינדלברגר (Kindelberger,1973) אשר גרסה שכדי שהכלכלה הבינלאומית תהיה יציבה, צריך מייצב אחד, הגמון, בעל אחריות כוללת על ייצוב המערכת העולמית. החוקר התייחס לחשיבות ייצוב מעמדה של ארצות הברית, תוך שהיא מתערבת ומייצבת כלכלות כושלות ומוקדי מתיחות. תהליך עולמי אחר היה הדטאנט ((Detente, הקרוי גם "המלחמה הקרה השנייה", אשר התיימר, לייצב את המצב הפוליטי כלכלי בין הגוש המערבי והגוש המזרחי. המטרה הייתה תיאום ואיזון ביניהם, וכך להשפיע על מוקדי המתיחות והאלימות כגון המזרח התיכון. תיאוריה זו פותחה על ידי ליאוניד ברז'נייב, נשיא ברית המועצות לשעבר, וריצ'ארד ניקסון, נשיא ארצות הברית.
שתי הגישות לא הוכיחו את תקיפותן, ומרחבים שלמים במזרח התיכון, באפריקה, בדרום מזרח אסיה, באמריקה הדרומית, נקלעו למצב של התרסקות פוליטית, והתפתחות של קיני אלימות ורעב. ניסיון שלישי לתאר את התפתחות הסדר העולמי עושים חסידי הגלובליזציה. בפתיחת ספרו, טוען אנתוני גידנס (2013) כי תהליכי הגלובליזציה מתרחשים כשכולנו חיים בעולם אחד, כיחידים, קבוצות ואומות, ואנו תלויים אחד בשני יותר ויותר. התלות היא הדדית מבחינה כלכלית, פיננסית, אלקטרונית. מאז מלחמת העולם השנייה ישנן תמורות רבות בזרימת התקשורת בין בני אדם. גידנס מציג את אחת הגישות, גישת ולרשטיין, לניתוח המערכת העולמית המודרנית (בתוך: גידנס, 2013).
ולרשטיין טוען כי עד שנות ה 70 של מאה הקודמת, המערכת העולמית הייתה מאובחנת ככוללת את העולם הראשון, העולם השני והעולם השלישי. המדד היה מידת היזמות הקפיטליסטית ותיעוש. ישנו עולם אחד, בו כולם קשורים בקשרים קפיטליסטיים. שורשי החלוקה קיימת בעצם עוד מהתקופה הקולוניאליסטית, המייצרת מטרופולין, ומושבותיו - הפריפריה. משאבי הקולניות נוצלו לטובת המטרופולין המתעשר. גישה זו מרחיבה את הגישה המרכסיסטית של מלחמת המעמדות. במהלך השנים, המדינות המתפתחות נותרו פריפריה שמתקשה להשתפר. נוצר מעמד פועלים פריפריאלי, מול מרכז קפיטליסטי מנצל. לפיכך, טוען ולרשטיין, הגלובליזציה משרתת את החזקים ( גידנס.א.,2013, 108).
שולטה (Scholte) מציג עמדה שונה, המקרבת אותנו יותר, לדעתי, אל הבנת המציאות. אין חדש בכיוונים האוניברסליים הבינלאומיים, כולל כלכלות משותפות, דתות חוצות גבולות, אימפריות לשעבר, בריתות. אין חדש במרחבים נחשלים מזי רעב. הההגדרה החדשה שמציע שולטה היא מהפכת התקשורת העולמית, אשר יוצרת חברה עולמית טראנספלנטרית. הגלובליזציה מתאפיינת ומחדשת בהורדת מחסומים בין בני האדם בכל מקום בעולם. חברת האינטרנט והרשתות החברתיות מאפשרת אינטראקציה מכל מקום, בכל מקום, ללא תיווך של ארגון או מדינה. העולם הוא מרחב אחד. את המערכת הזו מאפיין שולטה כגיאוגרפיה חברתית חדשה. היחסים הם על טריטוריאליים. זה מתבטא בתחומי חיים רבים כגון רפואה, כלכלה, שיווק, יצירת קשר אישי. זאת מבלי שהחשיבות של הטריטוריה המקומית נעלמת (Scholte,59-81 ).
אם כך, מה מביא את החברה האנושית דווקא כיום אל סף התפרצות של הגירה ונדידה, אם כבריחה ממוקדי אנארכיה וסכסוכים, ואם למען עתיד טוב יותר ? "הכפר העולמי" אמנם פרץ גבולות, יצר את ימי המכירות של "יום הרווקים הסיני", "יום שישי השחור" ואחרים. אך החגיגות הגלובליות ושיתופי הפעולה הבינלאומיים, הם מנת חלקם של בני אדם החיים במשטרים ומדינות מוסדרים, בין אוכלוסיות מבוססות. ולא רק החברות הדמוקרטיות, כפי שרבים מציינים. המרחבים המסוכנים, רק נחשפים יותר ויותר לעולם השבע דרך המרחב האינטראקיבי החדש. משפחה בדרום סודאן, על סף כניסה למעמד הביניים, מבינה את פוטנציאל החיים בארצות אחרות רק בעזרת מערכת ההפעלה, האנדרואיד. פליטים ומבקשי מקלט יכולים בקלות יחסית להתחבר אל מובילי מהגרים. רשתות טרור נבנות בקלות דרך הרשת הדיגיטלית. ארגוני פשע יודעים איך לחמוק מהראדאר המשטרתי של מדינתם. קרובי משפחה ברובעי המהגרים של פריז, יכולים בקלות לכוון את המבקשים להגר. אפאדוראיי (1990) טען עוד בראשית שנות ה 90 של המאה הקודמת, כי חזון הגלובליזציה מהרבה בחינות הוא אשליה.
האם ההגירה היא סטיכיה ? פתרונות אפשריים
האם יש כוח שיכול לעצור את ההגירה ההמונית החד כיוונית הגדלה? האם היא תופעה סטיכית ? גדרות וחומות הן תשובה טקטית , ולא אסטרטגית. הדוגמא המובהקת היא עיירות העוני המכסיקניות הרחוקות קילומטרים ספורים מסאן דייגו. הפער בין ישראל המבוססת, ובמרחק מאות מטרים – אוכלוסיית רצועת עזה, בה % 60 אבטלה, מחסור ועוני, לא יוכל להתקיים לאורך זמן. העולם העשיר והמתעשר, יצטרך לנקוט באסטרטגיה כוללת של ביסוס משטרים תקינים ולא מושחתים במרחבים המסוכנים (גם אם לא משטרים דמוקרטיים), ובהשקעות אמיתיות בכלכלות מדורדרות או חלשות. הגישה החדשה של נשיא ארצות הברית דונאלד טראמפ, השוללת הקצאת משאבים לאזורים נחשלים, תגדיל את הסיכוי שגלי הגירה לא מאורגנים יציפו את העולם המערבי, ויגרמו לטלטול החברה המודרנית על משטריה. חלק מבעיות הסיוע לאזורים נחשלים נעוצות בסיכוי הקלוש שהמשאבים אכן יגיעו ליעדם, אל האוכלוסיות שבמצוקה. אחד העקרונות הבסיסיים לשיקום הוא מימוש סיוע חוץ וארגונים בינלאומיים מול הנצרכים: מוסדות חינוך, תשתיות, משפחות במצוקה, שיקום חברתי כלכלי. דפי ההיסטוריה זוכרים את תכנית מרשל לשיקום אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה (1946- 1951). ייתכן מאד, שאחד הפתרונות נעוץ דווקא ביכולות של המרחב הדיגיטלי לייעל את תהליכי השיקום. אין ספק, שהקלות בה מתארגנות רשתות טרור פנטיות להשתלטות על טריטוריות נטולות משילות, וכשלי העולם השבע בסיוע אמיתי ממוקד למרחבים הנחשלים – יובילו לשינויים דמוגרפיים שיושלכו על העולם המבוסס, המתעשר.
ביבליוגרפיה
אונר"א, ארגון האומות המאוחדות, 2018
ארגון העבודה הבינלאומי PLO), 2016)
יונתן קירשנבאום, דבר ראשון, יוני 2017
ניו יורק טיימס, מאי 2018
ניצן דוד פוקס, דה מארקר,אוקטובר 2018
נציבות האו"ם לפליטים, UNHCR , אתר האו"ם
שאול שי (עורך), 2018, מצרים על פרשת דרכים, מרכז לאודר, המרכז הבינתחומי
שירותי ההגירה והאזרחות של ארה"ב, USCIS , 2018
Gilpin Robert (1981), War & Change,in World Politics, Cmabridge; University Press
Human Development Incides & Indicators, 2018–12–06
יועץ אסטרטגי, תחקירן, עורך וכותב ספרי משפחה, צייר
